הכל בראש - מטאפורות בחדר ההנהלה
- hadar649
- 22 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
אחרי המלחמה, הנס בלומנברג ישן רק שישה לילות בשבוע.
עד סוף ימיו הוא ניסה לפצות על הזמן שהנאצים גזלו ממנו בימים שבילה במחנה עבודה אליו נשלח בגלל שאמו היתה יהודייה.
אחרי המלחמה הוא חזר לאוניברסיטה ממנה גורש בעקבות חוקי נירנברג, שם עסק בפילוסופיה ופילולוגיה.
ואכן, תודעת סופיותו של הזמן תפסה חלק ניכר מההגות העשירה שבלומנברג פיתח.
אבל בלומנברג מבקר אצלנו פה בגלל תחום אחר שהוא נחשב לאביו הרוחני - מטאפורולוגיה.
כן, מטאפורולוגיה.
מלשון מטאפורות.
בלומנברג טען שהמטאפורות שבהן אנחנו משתמשים הן לא רק קישוט לשוני. מטאפורות, לדעתו, מספרות לנו על התפיסה האנושית הרבה יותר מאשר מושגים ברורים שנועדו להסביר את אותה תפיסה.
ניקח למשל את המושג 'אמת' שהוגים ופילוסופים חוקרים את משמעותו כבר אלפי שנים.
בלומנברג טוען שאם נחקור אותה דרך המטאפורה שלה - למשל דרך הביטוי ׳האמת הערומה׳ נוכל ללמוד על התפיסה שלנו על המושג 'אמת' יותר מאשר בכל דיון פילוסופי. לפי בלומנברג, האופי החמקמק והלא חד של המטאפורה והמטענים השונים והמגוונים שאפשר לטעון אליה, דווקא הם מספרים לנו סיפור מלא יותר, עשיר יותר ועמוק יותר על תפיסת האמת.
אנחנו מאוד אוהבים לעבוד עם מטאפורות.
בין אם זה בעבודה אישית במסגרת יעוץ אישי למנהלים ומנהלות ובין אם זה בעבודה עם קבוצות המנכ״לים והסמנכ״לים של CoLeague.
כדי להדגים את הפוטנציאל הטמון בעבודה עם מטאפורות, נשתמש במטאפורה קלסית שעולה לא מעט בדיונים על תפקיד ההנהלה בארגון.
כשאנחנו מבקשים ממנכ"לים ומנכ"ליות להשלים את הביטוי: ההנהלה והארגון הם כמו ____ ו ____ אנחנו מקבלים לא פעם את המטאפורה ראש וגוף. כלומר ההנהלה היא הראש והארגון הוא הגוף.
הבחירה במטאפורה של ראש וגוף היא לא מפתיעה - היא נובעת מזה שהראש הוא מקום מושבו של המח שמופקד על קבלת החלטות ועל ההפעלה של חלקי הגוף השונים שנשמעים להוראות שלו.
נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שלא מעט אנשים היו סומכים את ידיהם על התפיסה הזו של החלוקה בין ההנהלה לארגון.
נדמה לי שניתן לומר באותה נשימה שהמטאפורה הזו מאירה את היחסים בין ההנהלה והארגון באור של command and control.
אבל כשאנחנו עובדים עם מטאפורות, אנחנו שוהים עוד זמן עם המטאפורה לפני שאנחנו עוברים לאובייקט שהמטאפורה מתייחסת אליו. אז בואו נמשיך "לשחק" קצת עם ראש וגוף לפני שנחזור לארגון ולהנהלה.
אלו עוד היבטים יש ליחסים בין הראש והגוף?
אפשר לומר שהראש אחראי על ארבעה מחמשת החושים (ראיה, שמיעה, טעם וריח) מצד שני חוש המישוש נמצא דווקא בגוף ולא בראש - שימו לב לאופי השונה של החושים האלה. הראשונים נקלטים לתוכנו ואילו האחרון חש את המציאות מבחוץ.
בנוסף, נאמר שהחשיבה אמנם נמצאת בראש אבל את הרגשות נהוג למקם בלב ואת האינטואיציה בבטן.
וכן שלפעמים הראש (המח) מפרש לא נכון את המציאות ונותן הוראות שגויות לגוף (לדוגמא: ורטיגו, התקף חרדה וכיו"ב).
וגם שכדי לשנות דפוסי התנהגות מאוד עמוקים, צריך באמצעות התנהגות של הגוף לחווט מחדש את הקשרים במח. כלומר הגוף כאילו מתקן את מנגנוני ההחלטה של המח.
אפשר לחשוב על עוד היבטים אבל נסתפק בזה.
אז איך נראים היחסים בין הראש והגוף עכשיו?
יצאנו לדרך עם התפיסה שהראש מכיל את המח שנותן פקודות והגוף הוא קבלן הביצוע.
אחרי שהעמקנו וחקרנו את היחסים האלה, אפשר לראות שיש בהם יותר.
אם נתבונן בחלוקת העבודה בין החושים אפשר לראות שהראש מנתח את הסביבה אבל מי שבאמת בא במגע איתה הוא הגוף.
הראש חושב שהוא מחליט אבל הרבה פעמים את ההחלטות אנחנו מקבלים במקום אחר והראש הוא סוג של חותמת גומי. ויש מקרים, כאמור, שהגוף "מחנך" את הראש.
עכשיו, אחרי שהרחבנו את המבט על היחסים ראש גוף וראינו את המורכבות שלהם אפשר לחזור עם התובנות האלה ולהתבונן שוב בהנהלה וארגון.
פתאום הם נראים פחות command and control מאשר במבט הראשון, נכון?
מטאפורות מאפשרות לנו הצצה אל המחשבות הסמויות שיש לנו בקשר לאוביקטים שהן מתייחסות אליהן. וזהו בדיוק הקסם של העבודה עם המטאפורות.
{
בסוגריים נאמר שמטאפורות הן חלק מהשפה שלנו.
השפה המדוברת כבר נמצאת בתוך שדה מטאפורי - מרחב שלם של מטאפורות מקובלות שיש להן מטען תרבותי וחברתי עשיר.
כלומר, מה שמשפיע על הבחירה שלנו במטאפורה הוא לא רק העולם הפנימי שלנו אלא גם (ויש שיאמרו בעיקר) הסביבה שלנו.
ולכן, לדעתי, תרגיל מטאפורות מהסוג שתואר פה לא יעבוד בצורה מיטבית עם אנשים שבאים מרקעים תרבותיים שונים.
סגור סוגריים.
{
כשאנחנו חושבים על הנהלה וארגון כעל ראש וגוף אז חלק אחד במח שלנו - החלק האנליטי, חושב על מח שנותן פקודות וגוף שמבצע. אבל חלק אחר במח ״זוכר״ שכשמדובר על מח וגוף מערכת היחסים היא הרבה יותר מורכבת (בדיוק כמו שתיארנו לעיל).
הבחירה האוטומטית שלנו במטאפורה נובעת משני האיזורים האלה. וכמובן שככל שנשקיע מחשבה וננסה ״למצוא״ מטאפורה ״נכונה״, יהיה זה הצד האנליטי שישתלט על התהליך. זו הסיבה שכשאנחנו מבקשים מטאפורה, הבקשה היא ״לשלוף״ אותה בלי הרבה מחשבה.
המטרה היא לא לתת לחלק האנליטי לתפוס פיקוד (הנה עוד מטאפורה).
אנחנו מבקשים שחלקים אחרים, לא מודעים, איזורים שאין לנו גישה ישירה אליהם יישלפו החוצה יחד עם המטאפורה.
התפקיד של חקירת המטאפורה הוא לקלף את השכבות האנליטיות שברורות לכל (למשל: ראש-נותן פקודות, גוף-מבצע) ולמצוא איזה תפיסות שנמצאות באיזורים הלא מודעים מתגלות בבחירת המטאפורה (למשל: הראש הוא חותמת גומי של הגוף).
ולכן ככל שנחפור במטאפורה נגלה עוד ועוד היבטים לא מודעים שהיא מספרת לנו על מה ש(אולי) מעסיק אותנו ביחס לנושא שהמטאפורה מתייחסת אליו.
ופה היופי של התרגיל המטאפורי.
יותר משהו מספר לנו על הנושא המדובר - למשל יחסי הנהלה ארגון, הוא מספר לנו על מה שאולי מעסיק את מי שהביא את המטאפורה.
בואו ניקח לדוגמא את החלוקה בין החלטות רציונליות שלכאורה נמצאות במח ובין האינטואיציה שנמצאת בבטן והרגשות שנמצאים בלב (מטאפורית כמובן).
כשמישהו או מישהי בוחרים במטאפורה ראש-גוף כדי לתאר את יחסי ההנהלה והארגון, זה אולי מספר לנו גם משהו על מה שמעסיק אותם בקשר לאופי קבלת ההחלטות שלהם. זה אומר שאולי הסוגיה של סגנון קבלת ההחלטות שלהם מטרידה אותם ברמה מסויימת שהם לא לגמרי מודעים אליה.
אולי הם היו רוצים להחליט יותר רציונלית ואלי דווקא להיפך - להעיז לקבל החלטות מהבטן.
אולי יחד עם השליפה של התשובה לשאלה על יחסי הנהלה לארגון, נשלפו מהלא מודע שלנו עוד נושאים שנמצאים שם ולא זוכים לביטוי מדובר.
אולי.
כך יוצא שמחקירה של אמירה יחסית טריוויאלית 'הארגון וההנהלה הם כמו ראש וגוף', הגענו גם לתובנות לא טריוויאליות על היחסים המורכבים בין הארגון להנהלה שלו אבל גם לתובנות עמוקות הרבה יותר באשר למה שאולי מעסיק את מי שבחר במטאפורה הזו.
נהדר, לא?
